ציפי גוריון מספרת על חוויה קצת אחרת בפסטיבל

לפני חודש, פחות או יותר, קיבלתי טלפון מיואל ששאל אם אני רוצה לבוא לאינדינגב לדבר על התזה שלי, שעסקה בהשפעה של בית כנסת של תלמי אליהו על שלושה מוזיקאים אדירים- שלום גד, אביב גדג' וגבריאל בלחסן.
האינסטינקט הראשון והמטריד שלי, יש לציין, היה לשאול אם זה אומר שאני נכנסת לפסטיבל בחינם ואני מעריכה את יואל על זה שהוא לא צחק לי בפנים בשלב זה.
שלב א' של התמודדות עם הזמנה להרצאה באינדינגב, דעו לכם, הוא קידום עצמי חסר בושה. בעיניים בורקות ואגו נפוח סיפרתי לרוב בני האנוש שאני הולכת לדבר באינדינגב.
שלב ב' כלל לחץ, חרדה, מחסור בשעות שינה ומחשבות אובססיביות: למה שמישהו בכלל יבוא לשמוע הרצאה באינדינגב? אנשים באו לשמוע מוזיקה, הם בפאזה של לעבור מבמה לבמה, לראות מה יש.
הקשב שלהם נגמר במקצבים של חמש דקות גג, כאורכו של שיר ארוך בהופעה חיה, והנה אני, מגיעה עם הרצאה של 45 דקות, עם התחלה, אמצע וסוף, שבמהלכן הם צריכים, כאילו, להקשיב ללהגיי אודות בית כנסת?
הכנתי את עצמי, אם כך, לקהל של כחמישה עשר אנשים, שמחציתם יעלמו אט אט עם הקדמות ההרצאה.
שלב ב' לא עבר. ז'תומרת, שלב ג' הוא אחרי: עליתי לבמה, דיברתי, השמעתי, נגמר והשתכנעתי שזה בסדר. היו המון אנשים, נגיד, 80, שנשארו עד הסוף, וממש ישבו והקשיבו רוב קשב מההתחלה עד הסוף, חייכו במקומות הנכונים, התרגשו כשצריך וחלק די מרשים מהם גם באו להגיד לי שהם נהנו (!) וכמה מהם אפילו קראו את התזה שלי (!!!).
נראה לי שזה מוכיח את הגדולה של הפסטיבל הזה, שאנשים בו לא רק מאזינים למוזיקה והולכים להופעות, אלא גם מתעניינים במה שסביב המויקה, בסיפור, באנשים, בכל מה שמתגלה כשיורדים לעומק.

ציפי גוריון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים