Wild Oscar מסכמים את הופעת הבכורה

צילום: Gaya's Music Photos

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וואו. קשה להסביר את התחושה שיש לי עכשיו. משום מה אני חושב בעיקר על אמהות, אבל אולי זה בגלל שטל פוגל הנפלאה שרה על אמא כרגע ברקע. ובכל זאת, אמהות. אולי ככה מרגישה לידה? אולי. אם כי בלידה אין מאות אנשים שצופים בך תוך כדי.

להרים להקה חדשה זה תהליך קשה ומתיש, לפעמים אפילו כואב. היינו בהריון עם הפרוייקט הזה מאז מאי, אבל חלק ממנו התנהל בשלט רחוק כי גם אני וגם עדן, אילון ואוראל היינו בחו"ל לתקופות ארוכות במהלכו, ובנוסף ניצן עברה תאונת דרכים שהשביתה אותה מתיפוף, וליאור קנה שני סמפלרים שנשרפו בזה אחר זה. נטו, עם כל הטיסות והבעיות, הספקנו לנגן ביחד אולי חודשיים וקצת.

כשקיבלנו את ההזמנה לקיים את הופעת הבכורה שלנו באינדינגב ידענו שאנחנו לוקחים סיכון לא קטן. שבוע לפני ההופעה חלמתי שאנחנו עולים על הבמה כשלפתע הרגל שלי נתקעת בחור בבמת העץ, וככל שאני מנסה להשתחרר ממנו כך אני שוקע בו יותר. ואז, במבט נוסף על החור בבמה, אני מבחין שמתחת לבמה אין חול מדבר אלא מים של אוקיינוס גועש, ואני קולט שכל הבמה היא בעצם רפסודה רעועה ששטה עליה ומאיימת לטבוע ולהטביע את כולנו איתה. חלום בלי סאבטקסט. פרויד היה נשפך מצחוק.

ופתאום אנחנו על הבמה, יש מאות אנשים בקהל, זו הופעת הבכורה שלנו, "אנחנו Wild Oscar", אנחנו אומרים למיקרופון, ופתאום אנחנו להקה, פתאום אנחנו קיימים. לידה. ואנחנו מנגנים, הקהל קופץ ומריע ונסחף איתנו, וכל הלחץ מתפוגג בבת אחת. פתאום זה כל כך קל ופשוט וזורם ובעיקר כיף. קסם.

ואם להשיק להקה חדשה זה דומה ללידה, אז להשיק אותה באינדינגב זה הדבר הכי קרוב ללידה טבעית, בבית.

נדב לזר

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים